תאריך הזיכרון
כיצד נולד יום זה
יום הזיכרון נקבע בידי כנסת ישראל בשנת 1951 ועוגן בחוק בשנת 1959. הוא נקבע ל-27 בניסן — כמה ימים לאחר יום השנה למרד גטו ורשה וזמן קצר לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. כך נקשר זכר השואה הן אל הגבורה והן אל התקומה.
אם 27 בניסן חל ביום שישי או ביום ראשון, מסיטים מעט את התאריך כדי שלא לחלל את השבת. ביום זה סגורים בישראל מקומות בידור, והרדיו והטלוויזיה מקדישים את שידוריהם לזכר הקורבנות.
מנהגים
כיצד מציינים את יום השואה
צפירת הזיכרון
בבוקר נשמעת ברחבי ישראל צפירה בת שתי דקות. המכוניות נעצרות, האנשים יוצאים ועומדים דום בדממה — המדינה כולה מתאחדת במחווה אחת של זיכרון.
קריאת שמות
בכנסת, בבתי הספר ובקהילות קוראים בקול את שמות הנספים — מבצע «לכל איש יש שם». כך חדלים ששת המיליונים להיות מספר ושבים להיות בני אדם.
שישה נרות
בטקס המרכזי שישה ניצולים או צאצאיהם מדליקים שישה משואות — אחת לכל מיליון נספים. בבתים ובבתי הכנסת מדליקים נרות נשמה.
יד ושם
הטקס הממלכתי נערך במוזיאון יד ושם בירושלים, שבו שמור היכל השמות — ארכיון הזיכרון לכל קורבן ידוע של השואה.
קדיש ותפילות
קוראים את תפילת האזכרה «אל מלא רחמים» ואת קדיש יתום, ונזכרים בפרקי תהילים. רבנים וקהילות מקדישים את היום ללימוד ולהתבוננות.
אבל ודממה
הדגלים הממלכתיים מורדים לחצי התורן, אירועי שמחה מבוטלים. רבים מדליקים «נר זיכרון צהוב» ונמנעים במהלך היום מבידור לאות אבל.
שמות
לכל איש יש שם
הרעיון המרכזי של יום השואה הוא להשיב לנספים את שמותיהם. מאחורי כל מספר עומד אדם: ילד, מורה, רופא, משורר, משפחה שלמה ועולם שלם שנקטע. קריאת השמות הופכת את ההיקף הבלתי נתפס לזיכרון אישי ואנושי.
«לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ…»
— זלדה, מתוך השיר שהפך להמנון הזיכרון